האלבום החדש של רדיוהד Radiohead – king of limbs מצליח להתעלות אפילו על קודמיו ברמת האפלוליות ונשמע כאילו הוקלט והולחן במיוחד ליום השואה. כל שואה.

מי שעוקב אחר ההתפתחות המוזקלית של רדיוהד למן האלבום הראשון,
יכול להבחין שסגנונה המוזיקלי של הלהקה מזכיר חולה דלקת פרקים אשר תנועתו הולכת ומוגבלת עם  השנים . לאט לאט הלהקה שהתחילה כלהקת פאנק  עטורת דיסטורשיין ופזמונים , 
נשמעת היום כמו פנים המערה של גולום ...

באופן אופייני ללהקה שרוב ההפצה שלה נעשית באופן עצמאי לאחר שהתנתקה מטבור הלייבלים הגדולים – גיליתי את העובדה שרדיוהד הוציאו אלבום חדש ממש במקרה .

האלבום , השמיני במספר , הוא הוצאה עצמאית לחלוטין של הלהקה , ולאחר רפרוף קל על רפרטואר הטראקים באלבום – לא קשה להבין שמעטים הלייבלים שהיו מחזירים את ההשקעה בו .

(וניתן להניח שהיו דורשים מן הלהקה שינויי הלחנה שהיו הופכים את האלבום לבלתי אפשרי).

ונעבור לכלה עצמה:
השיר הראשון באלבום העונה לשם "בלום" (bloom) נשמע דווקא כמו שקיעה אל תוך עלפון מאשר לבלוב אביבי ונפתח בפסנתר רך וענוג המיד מוביל למקצב סמי-לטינו מעצבן במיוחד. המצב משתפר כאשר תום יורק נכנס לתמונה – אך אבוי , המקצב הרפטטיבי לא הולך לשום מקום. האוזן הכמהה לקולו של תום צריכה לעבור יחפה בשדה קוצים טרם תקבל ליטוף.

בשיר השני – קידם את פני מקצב כבר הרבה ידידותי, וככלבה הששה לרדת לריקון מעיים ,
כבר נדרכתי ליד הדלת , רק בכדי לגלות שהפעם רדיוהד החליטו שעל כל מלודיה המאזין הולך
לשלם בהרבה תאים אפורים . לאט לאט חלחלה אלי ההבנה שהאלבום הזה מבחינה סגנונית
ממשיך את דרכו  של in rainbows  ושלא אשלה עצמי בציפיה להאזנה מפנקת.

זה לוטוס זה ? -`Lotus flower`:
לאחר שאוזננו הובלו כצאן לטבח דרך ארבעת השירים הראשונים , אנחנו מגיעים לטראק החמישי
 `Lotus flower`שהוא ללא ספק, ה"להיט" של האלבום.

השמיעה הראשונה מעלה תהיות באשר לבחירה הבוטנית ורק בשמיעה החמישית נדמה כאילו כל התווים נקלטו במקומות הנכונים ונגלים בפנינו עלי הכותרת המדהימים של פרח הלוטוס– מדובר ללא ספק בגאונות מוזיקלית, לדאבוננו רק מביני עניין וחדי שמיעה ומזוכיסטים כרוניים יבחינו בעובדה הזאת אי פעם.

ברוכים הבאים לאקורד העצוב ביותר בעולם- codex :


אם היתה קטגוריה כזאת בספר השיאים של גינס – אקורד הפתיחה של הטראק השישי 'קודקס' ,
היה לוקח מקום ראשון בהליכה . בפחות מחמישה מהלכים , האקורד הזה מצליח להסביר לנפש המאזינה שטוב לה מותה מחייה .

מצלקים ומפנקים  - לסיכום :
מעטות הלהקות אשר הצליחו לגרום לכל כך הרבה דכאון בכל כך מעט תווים .
פינק פלויד, שלא היו בדיוק 'פינוק פלויד', עשו זאת בחסד עליון (וצילקו את כולנו לנצח) -אבל פינקו במגה להיטים. רדהיוהד , ויתרו  הפעם על הפינוקים והותירו רק את העינויים .
ויצרו אלבום שנשמע כמו פסטיבל שירי הדכאון – אבל אח איזה דכאון משובח .

לפיכך , המרקיז (יבל"א) סבור כי עדיף לשקוע  לדכאון של תום יורק מאשר לבוסס בתוך הקינה של רונה קינן.

bon apetit !

מדד המלקות : ***** = סופדרך / **** = סבבי / *** = שיהיה / ** = לא יהיה / * = תמותו!!

דביקות:
* תכן שאחרי השמיעה ה14 – אבל כנראה תרגישו בשלב זה כמו פגועי מוחין.
הלחנה :
**  רק בוגרי רימון וחובבי הז'אנר יבחינו באיכות ההלחנה .
שירה :
****  תום יורק זה תום יורק –לטוב ולרע .
קצב :
* מענה ולא מהנה.
סאונד :
*****  הקונסולה בכתה מאד – איכותי ודכאוני.




מי שקורא לבד מת לבד - השאירו תגובה

Read Users' Comments ( 0 )